<h1>ספר החינוך מצוה שמ"ט, תצ"ג</h1>
<h2>דף כב:</h2>
שלא נשתחוה על אבן משכית אפילו לשם יתברך ברוך הוא, שנאמר [ויקרא כ"ו] ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה. ואבן משכית תקרא אבן מצויירת, וכן אבני גזית מגוררות במגירה בכלל איסור אבן משכית. ומשרשי המצוה כתב הרמב"ם זכרונו לברכה שהוא לפי שהיו עושין כן לעבודה זרה, ישימו אבנים מצוירות במלאכה נאה לפני הצלם והיו משתחוים עליה לפניו. ואיפשר לומר גם כן שהטעם מפני שנראה כמשתחוה לאבן עצמה אחר שהכינוה וציירוה והיא נאה יש מקום לחשד, אבל המשתחוה על גבי בגדים נאים אין שם מקום לחשד שהבגד דבר שהוא כלה במהרה ולא יעשנו בריה אלוהו, אבל האבן שהוא דבר קיים ויש לה שר בשמים, וכמו שאמרו זכרונם לברכה בחולין [מ' ע"א] הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר, יפול בהם החשד, והתורה תרחיק האדם הרבה מלעשות דבר שיחשד בו. ועוד שלא יכשלו אחריו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [מגילה כ"ב ע"א] שאין חיוב מלקות בזה אלא בפישוט ידים ורגלים שנמצא כולו מוטל על האבן, שכן בא הפירוש המקובל שזו היא השתחויה האמורה בתורה, אבל בלא פישוט ידים ורגלים אין בו מלקות, אבל מכין העושה כן מכת מרדות. ולענין עבודה זרה אין חילוק בפישוט ידים ורגלים אלא משעה שיכבוש האדם פניו בקרקע לפניה נסקל. ומה שאמרו שאם פרס מחצלאות על רצפת האבנים וכסה אותן מותר להש[ת]חוות עליהם. ומה שאמרו זכרונם לברכה [שם] דבכל מקום הוא האיסור, חוץ מן המקדש שמותר להשתחוות ליי על האבנים, שנאמר לא תתנו בארצכם, בארצכם אי אתם משתחוים אבל אתם משתחוים על האבנים המפוצלות במקדש. וזה הענין לפי הדומה מן הטעם שאמרתי כי יחשדו בני אדם המשתחוה שלא יעשה האבנים אלוה, ומפני שהבית הקדוש נבחר לעבודת השם ברוך הוא ומפורסם לכל העולם כשמש בחצי היום שאין עבודה שם בלתי ליי לבדו אין שם מקום לחשד, אבל אם כטעם הרמב"ם זכרונו לברכה שהוא להרחיק עבודה זרה שהיו עושין לה כן כל שכן שהיה ראוי להרחיק כל הדומה לה ממקום המקודש שלא לפגל מחשבת המשתחוה לשם בזוכרו אותם. ואולם ידעתי כי יש לרבינו טעם נכון בכל אשר יפנה ונעלם לפעמים מחסרון הבנת השומע. ויתר פרטי המצוה בגמר[א] מגלה [כ"ב ע"א]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר על זה והש[ת]חוה על האבנים בפישוט ידים ורגלים לוקה, ושומר מצוה אשריו. שלא להקים מצבה בשום מקום, ועל זה נאמר [דברים ט"ז] ולא תקים לך מצבה אשר שנא יי' אלהיך, וענין המצבה שאסרה תורה כתב הרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה [פ"ו מע"ז ה"ו] שהוא בנין גבוה של אבנים או של עפר שהיה מנהג העובדים עבודה זרה לבנות ולהתקבץ עליו לעבודתם הרעה, ולכן הרחיקנו הכתוב שלא נעשה כמוהו אנחנו ואפילו לעבוד עליו האל ברוך הוא כדי להרחיק ולהשכיח כל ענין עבודה זרה מבין עינינו וממחשבתנו, כטעם שכתבנו בסמוך בנטיעת אילן במקדש על דעת הרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה. ואין בכלל איסור זה בנין המזבח כי עליו נאמר בפירוש [דברים כ"ז] אבנים שלמות תבנה את מזבח וגומר, אלא שלא נעשה כן בשאר מקומות. דיני המצוה קצרים. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, ועובר על זה והקים מצבה על דעת לעבוד עליה ואפילו לשם חייב מלקות.
